אחד הקטעים שחוזרים על עצמם הרבה בפגישות הוא כזה…
בד"כ בשלב מסוים מתחילים לספר על ההורים…
כמה אנו כועסים עליהם, סולדים מהם וכו' (לא תמיד, יש גם מקרים אחרים), בכל אופן המכנה המשותף הוא שהבטחנו שאנחנו נהיה אחרת.
אנחנו לא נצעק על ילדנו, לא נקלל ובטח שלא נרביץ…!
המעניין שאחרי כמה פגישות, בכדרך אגב, כמעט מבלי לשים לב, אנחנו שומעים שגם מטופלנו היקר צועק, מקלל ומרביץ.
והאמת, שכולנו כאלה.
איך זה יכול להיות??? הרי הבטחנו לעצמנו??? הרי אנחנו כל כך סולדים מההתנהגות הזאת??? הרי ראינו כמה היא הכאיבה ופגעה, אז למה אנחנו חוזרים על אותם טעויות כמעט מבלי שליטה???
אנחנו חוזרים על הטעויות, ואז מרגישים חרטה ורגשי אשמה… מרגישים קטנים ולא מוצלחים, מזכירים לנו את הצד הרע שבנו, נופלים לייאוש, משדרים את זה לילדים… ואופפפ… נכנסו למעגל קסמים שממש לא משעשע אותנו.
אז לעניין… למה זה קורה?
כבר למדנו על התנייה?
בואו נסביר בקצרה, ותסלחו לי מראש על הדילוג בהגדרות פסיכולוגיות, זה ארוך ומשעמם מידי.
הניסוי המפורסם להסברת ההתנייה היה ע"י פבלוב. הוא לקח כלבים, וכל פעם שהביא להם לאכול, ממש לפני שהניח להם את הקערה הוא צלצל בפעמון… לאחר כמה ניסיונות כאלה, כאשר הושמע צליל הפעמון הכלבים כבר התחילו לרייר (להוציא ריר). הם למדו לקשר בין הפעמון לאוכל.
כך גם מאלפים דולפינים… מצמידים להם חטיף שהם אוהבים ליד חישוק, ומיד לאחר הקפיצה שלהם הם מקבלים אותו. לאחר כמה פעמים הם מקשרים בין הקפיצה לדבר המתוק והנעים, עד כדי כך שלאחר זמן עצם הקפיצה מפעילה להם מנגנון מוחי (זה בעצם הקשר – התנייה) שמספק להם את התחושה המתוקה גם מבלי לקבל אותה בפועל.
זה נקרא התנייה חיובית!
יש גם התנייה שלילית… אותו דבר רק עם גורם שלילי. מצמידים לכלב צמיד חשמלי, כל פעם שעושה דבר שלילי מבחינתנו, הוא מקבל מכת חשמל קטנה. עד שהוא לומד שלא לחזור על כך. כך גם מאלפים דובים וכו'. ושוב, המעניין שבמחקר, שלאחר זמן מסויים של הצמדת הגירוי למעשה, הדובים \ הכלבים הרגישו את אותו כאב אף מבלי לחוות אותו בפועל.
למי שקלט והבין את המנגנון, זה אמור להסביר המון….
ניתן דוגמא קטנה.
כשהיינו קטנים אז אבא צרח עלינו, או הרביץ. בעינינו זה היה מרושע, תוקפני ואכזרי… כל זה היה בעיני השכל הלוגי.
אבל…..
הגירוי שהוצמד לצעקה או לסטירה נתפס בעינינו הקטנות כעוצמה.
כשאבא צעק (או שאג) הוא היה נראה גדול, מפחיד ומאיים.
לפעמים יש מקרים שאנחנו מרגישים חלשים. זה לא חייב להיות מקרים גדולים מידי… גם כשהילד הקטן שלנו "שם עלינו פס" זה גורם לנו להרגיש קטנים וחלשים.
ואז אנחנו רוצים לשדר עוצמה…
בזמן ערפול התחושות והעצבים, המנגנון הילדותי שלנו, הבסיסי, מופיע לו…
אצלו נקשר שם איזה קשר… מתוסבך, לא נכון, לא אמיתי, אבל נקשר שם קשר.
הקשר הזה מקפיץ לנו שצעקה \ הכאה = עוצמה.
ואז אנחנו משתוללים…
כשאנו נרגעים, והמוח חוזר לעצמו, אנחנו מתוסכלים… איך זה שוב קרה ומדוע?
אז עכשיו הבנו. כדי לשחרר את זה, צריך לצלול מעט לעבר, ולהתחיל לשחרר קשרים!